פסק-דין בתיק פר"ק 1997-09

מונחות בפני בקשות, שעניינן גורל הסדר הנושים של חברת "ילדותי"; דברים אמורים בחברה, שעסקה ביצור ושיווק בגדי ילדים, אשר עסקיה לא צלחו, והיא נקלעה להקפאת הליכים ולהסדר נושים, אשר שולב בו הסדר נושים "אישי" של בעלי השליטה, שהיו ערבים אישית לחלק מחובותיה.

אלא שבדיעבד התברר, כי הסדר הנושים לא עלה יפה, ושולמו רק חלק מן התשלומים בהם התחייבה החברה הרוכשת; כיום, טוענים בעלי השליטה ברוכשת, כי עסקיה קרסו והיא הפכה לחדלת פירעון. עקב כך, התעורר "סכסוך משולש" חריף בין הרוכשים, הנאמן ובעלי השליטה לשעבר ;

בעלי השליטה לשעבר, ובמידה רבה אף הנאמן, מאשימים את הרוכשים בחיסול מודע של עסקי החברה החדשה, לאחר שהקניין הרוחני הועבר - כנראה לידי צד ג' המתחרה בעסקי החברה; הרוכשים מאשימים את בעלי השליטה לשעבר בגניבה ובהתנהלות שלא כדין, שאילצה את הרוכשים לפטרם מן החברה החדשה, ולגופו של דבר טוענים כי הקריסה הינה לכל היותר פרי כשלון עסקי בתום-לב, שהסב להם עצמם נזק במיליונים רבים; הנאמן, לעומת זאת, עותר לחיובם האישי של בעלי השליטה בחברה הרוכשת בכספים שאמורים היו להשתלם במסגרת ההסדר. כמו כן, עולות שאלות בעניין ההפטר שניתן לבעלי השליטה לשעבר - בני הזוג צאייג - ונפקותו בנסיבות שנוצרו.

עיינתי בעמדות הצדדים, נערך דיון בו השלימו כל הצדדים את טיעוניהם בעל-פה, ועתה ניתנת החלטתי.

1.      נקודת המוצא, אשר איש מהצדדים אינה חולק עליה, הינה פשוטה וברורה. עניין לנו בהסדר נושים של חברה אשר "הולחם" אליו הסדר נושים אישי של בעלי השליטה לשעבר בחברה. זאת, כאשר אין ולא יכול להיות ספק, כי הסדר הנושים כי שהוצע ונתקבל על ידי הנושים, שבק חיים לכל חי.
התשלומים שהייתה קופת ההסדר זכאית להם מן החברה החדשה, התחלקו לשניים:

א.   סכומים קבועים מראש לתשלום מיידי; התחייבות זו נכנסה לתוקפה מיד עם חתימת ההסדר, והיתה מגובה בערבויות של "יחידי הרוכשת", קרי, בעלי השליטה בחברה החדשה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרוכשים אכן שילמו סכומים אלו, במועדם ובמלואם.

ב.  תשלום שנתי בסך 4.5% ממחזור המכירות, שלא יפחת מ-500,000 ש"ח לשנה (ומעט יותר בשנה החמישית והאחרונה של ההסדר). אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכומים אלו לא שולמו, והרוכשת מודה בפה מלא שהפכה חדלת פרעון, מרוקנת מפעילות ממשית ואין ביכולתה לעמוד ולו בתשלום מקצתם.

2.      מכאן ואילך, נפרדות דרכי הצדדים;

ה רוכשים מתארים תרחיש של כשלון עסקי חרוץ, אולם כזה שהתרחש בתום-לב ולאחר שהשקיעו מיליונים מכיסם בחברה,

הנאמן מתאר תרחיש אחר לחלוטין - והוא ריקון מכוון של נכסי החברה, ולמעשה גם העברת "מידע הליבה" הקשור לפעילותה ולדגמים שלה למתחרה, עימו חתמו הרוכשים על הסכם הפעלה. על פי גרסה זו, עולה חשד מהותי כי עסקת הרכש כולה היתה, מתחילתה, "תרגיל סיבובי" מאחוריו לא עמדה כוונת הפעלה אמיתית, אלא אך העברת החברה לידי מתחרה אשר כמעט "וידא בה הריגה", וזאת ככל הנראה בתמורה ל"עמלה" שקיבלו הרוכשים.

מחלוקת תהומית זו, משלבת אף מחלוקת נוספת, הקשורה לפיטוריהם המהירים למדי של בעלי השליטה הקודמים, בני הזוג צאיג, מן החברה החדשה.

הרוכשים טוענים, כי לא היה מנוס מכך לאחר שמר צאיג נתפס פועל שלא כדין בהמחאות של החברה; ואילו לגרסתם של הזוג צאיג, לא היו הדברים מעולם, והם מודרו מלכתחילה וסולקו מן הדרך. זאת, כאשר הלכה למעשה גרסתה של גב' צאיג, למצער, תומכת בעמדת הנאמן כי עניין לנו במהלך מחושב לחיסול עסקי החברה והעברת קניינה הרוחני (הדגמים והמידע הקשור אליהם), לאחרים.

3.      אעיר כבר עתה; לא ניתן להכריע בשלב זה במלוא המחלוקות שהתעוררו, ולגבי חלקן, למצער, אנו עומדים בשלב מוקדם מדי. היות ועל חלק מהדברים להתברר כראוי, בצורה מפורטת ומעוגנת היטב בראיות, אם וכאשר יתמנה לחברה החדשה מפרק, אשר חלק מרכזי בתפקידו הוא עריכת חקירות בכל הנוגע לנסיבות קריסתה וקריסת ההסדר.
בשלב זה, הלכה למעשה, הנקודות שיש להכריע בהן נוגעות ליכולת להטיל אחריות אישית על "יחידי הרוכשת", קרי - על מר יהודאי ושותפו באורח אישי, להבדיל מחברת "ילדותי השניה" חדלת הפרעון לכשעצמה; לדון באפשרויות העומדות בפני הנאמן והנושים בכל הנוגע להסדר עצמו; וכן בגורלם של בעלי השליטה לשעבר, אשר הסדר הנושים האישי שלהם "הולחם" לתוך הסדר הנושים שקרס.

אדון בדברים כסדרם.

4.      נקודת המוצא המשפטית, עניינה במעמדו של רוכש של חברה חדלת פרעון, במסגרת הסדר נושים (ובעניננו, חברה שהוקמה במיוחד לשם כך ונקראה לא בכדי בשם דומה), המפר את הסדר הנושים ואינו משלם את המגיע לו, בטענה כי אין הוא יכול לעמוד בתשלום, עסקיו לא צלחו, או צדדי ג' כאלו ואחרים התערבו והכשילו את ההסדר.

הדין הבסיסי, בכל הנוגע לטענות כאלו, הינו פשוט וברור, ואינו נצרך כלל ועיקר להכרעה בשאלה (שעניינה גובל למעשה בהאשמה פלילית) האם נטל מר צאיג המחאות שלא כדין מהחברה, או שמא עסקינן בעלילת כזב.

הסכם לרכישת חברה בהקפאת הליכים, אינו אלא חוזה עסקי ככל חוזה עסקי אחר , קרי: חלוקה של סיכונים וסיכויים בין הצדדים. רוכש סולבנטי מחליט ליטול חברה כושלת ולנסות ולהופכה למקור לרווח, ובתמורה נוטל עליו התחייבויות כאלו ואחרות כלפי הנושים. בעניין זה, הרי חל הדין החוזי הרגיל, כי התחייבות לתשלום תמורה במועד פלוני, הינה התחייבות גמורה ומוחלטת , אלא אם כן החוזה עצמו קובע אחרת, או שחל אחד החריגים הנוגעים לפגם ברצון או סיכול החוזה.